טיול משפחתי מתוכנן בן כמה ימים עם המשפחה המורחבת (ההורים, אחיות והנכדים). לכאורה, כיף גדול, תחושת הביחד, העשייה המשותפת, ארוחות בוקר צהריים וערב, הוואי משפחתי ומשחק, שגורמים לאחת הבנות למצוא עצמה עצבנית כל הזמן, לא נעימה, מדוכדכת, מתוסכלת מגיבה באגרסביות ואז…. גם מתחילות התחושות העצמיות, אשמה, תסכול, המחשבות של מה קורה לי ? ולמה אני מתנהגת ככה? למה אין לי שליטה על מה שקורה לי? איך אני לא נהנית מהחופשה המשפחתית? ההורים שלי עשו מאמץ…
מפגש של שיחה עם שאלות מכוונות וחוויה מביאות אותה לתובנה על עצמה שהיא בסה”כ אדם שזקוק ואדוק למרחב הפנימי שלה, ושלמעשה יכלה מתוך בחירה לעשות מעשים קטנים שהיו מונעים ממנה להגיע לסיטואציות האלה במצב הזה.
בסה”כ הכירה את עצמה יותר וזה עלה לה למודע.
אז עד שעלתה התובנה למודע ומצאה דרכים להתמודד מתוך שימת לב. האם לדעתכם היו לה מערכות יחסים מאתגרות ?
היא היום מודעות יותר לצרכיה, יש לה כלים להתמודד כשמוצאת עצמה במצבים דומים, היא בונה לה דרך המאפשרת לה להבין איך היא פועלת אחרת, משנה גישה, עושה מעשים מעזה ויודעת בדיוק היכן היא רוצה להיות.
והתוצאה:
מערכות היחסים שחשובות לה היא בונה ומתנהלת בצורה שונה ובהגדרתה, לאלו שהחיים ינווטו אותה והרי ברורה התשובה… תהיינה לה מערכות יחסים טובות ובריאות יותר והיא תרגיש בהם שלמה.
ומכאן והלאה יש לה הכלים, הדרך והידיעה שהיא במקום בטוח יותר, טוב יותר והכל פתוח ואפשרי!
