התמודדות עם אובדן של ילד

הורה שקובר את בנו מנוגד לטבע הקיום

הבשורה על מות הילד שלנו מכה בנו בהלם. כנגד כל חוקי הטבע, אנו מסרבים להאמין שהורים קוברים את ילדם – הרי זה אמור להיות ההיפך. 

המשורר תומאס קמפבל כתב ש “אדם ממשיך לחיות בלבבות של אלה שהשאיר מאחור”.

אך הרבה פעמים אנו שנשארנו מאחור מתקשים להמשיך לחיות.

אובדן של ילד אינו דומה לדבר, למען האמת אין מילה שיכולה לתאר את ההרגשה של אם או אב שאיבדו את בנם. השימוש במילים כמו צער, דיכאון וכאב רחוקים מרחק שנות אור מתיאור אמיתי של עוצמת הרגשות, הכמיהה מטריפת הדעת לבן שאיננו עוד, הריק הבלתי נסבל שמשתלט על החיים והכאב המפלח כאילו כל עצב חשוף והלב נדקר דקה אחרי דקה ללא הפסק.

הילד שהיה המשמעות של חיינו, אבד ועימו אבדה המשמעות בחיים, הכל מאפיר ואנו מאבדים עניין – דבר איננו מענג, הקיום איננו מעניין, אנו הופכים להיות קליפה ריקה של עצמנו.

זה לא יכול להיות

איך יכול הורה להתמודד עם העובדה שבשר מבשרו, מי שהיה מושא אהבתו, מורשתו ועתידו – ייעלם מעל פני האדמה.

טבעי להתכחש לבשורה האיומה ולהרגיש ש- “זה לא אמיתי”, “זה לא יכול להיות, רק הרגע דיברנו”, “אתמול עוד התחבקנו”.

שלב ההכחשה הזה הוא דרכו החכמה של הטבע להגן עלינו. העובדה שילדנו אבד ולא נוכל עוד לעולם לחבקו, צורבת את הנפש ועשויה למוטט אותה, אלמלא היה מופעל מנגנון ההגנה הזה, שמעכב ומאט את קליטת הכאב.

לפעמים ההלם כה קשה שאנו פועלים על אוטומט, מנוכרים לסיטואציה ולא מסוגלים בכלל לעכל את הידיעה המרה.

הכאב משנה מצב צבירה

כשאנו מתחילים לעכל את הדברים, הכאב האדיר עשוי לשנות מצב צבירה ולהופיע בשלל צורות. פעם אחת ככעס המופנה כלפי כל מי שאנו תופסים אשם במות ילדנו: אלוהים, הגורל, צוותי רפואה, חברי משפחה. פעם אחרת הכאב יכול להפוך לרגשות אשם קשים – אנו מתחרטים על שיחה שהייתה לנו, על מילה שאמרנו, על דבר שלא הספקנו לעשות. לעיתים הכעס והאשמות מופנות כלפי ילדנו שאבד על כך שעזב והשאיר אותנו כך.. 

הכעס הוא חלק מתהליך ההחלמה שלנו וחיוני שנוציא אותו החוצה וניתן לו ביטוי במילים. אפשר לשוחח עליו עם משפחה וחברים, אפשר לכתוב יומן אישי. העיקר שנפרוק מתוכנו ולא נאגור בפנים.  

אבל מסוג אחר

בסופו של יום אנחנו נותרים עם תחושה של ריקנות מכאיבה, תהום שפעורה בנפשנו – געגוע עז לילד שאבד. אנו מצפים לכך שהוא ישוב, שהדלת תיפתח, שנשמע אותו עוד פעם. לפעמים הדלת נפתחת ואנו מדמיינים שהוא בא, לפעמים אנו הולכים ברחוב וחושבים שראינו אותו.

הנפש חפצה כל כך, עד שהיא מתעתעת בנו ואנו הוזים.

התחושה היא שדבר לא יכול למלא את הבור העמוק הזה, אין לו תחליף ודבר לא מפצה. וכך אנו מסתגרים בתוך עצמנו, מתכנסים ושוקעים בעצב רב ומאבדים עניין בחיים.

לבחור בחיים למען הילד שאבד

אומרים שהזמן מרפא הכל, אך כשילד נפטר אין זה כך.

אמא שאיבדה את בנה כשהייתה בת שלושים, נשארת עם החור בנפשה עד יום מותה. אב ששכל את בנו, נשאר אב שכול לכל ימי חייו. היגון והכאב נוכחים בחייהם לעד.

הורים רבים שאיבדו את ילדיהם אומרים שהדבר הקשה ביותר הוא לשאת את הכאב. הכאב הנפשי, שהופך לפיזי ומחליש את הגוף והנשמה.

ועם כל זאת, הזמן כן עושה משהו – הוא אומנם איננו מרפא, אך הוא צובע את היגון והחיים בצבעים אחרים.

בתהליך ממושך הכאב מצטמצם לרגעים מסוימים, כאשר החיים שהיו נראים לנו חסרי משמעות בזמן האבל, חוזרים להעסיק אותנו ואנו מצליחים למצוא בהם מוקדי עניין ומשמעות.

חשוב שנבין שהבחירה בחיים היא הדרך היפה ביותר להנצחת הילד שלנו, בנפשנו הוא חי ובזיכרוננו הוא חקוק. נזכור ונזכיר מי הוא היה? מה הוא הביא לעולם? איזו משמעות מילאה אותו בחייו? מה הוא חתר לשנות? אלו הצלחות עמדו לנגד עיניו? לאלו הישגים הוא הגיע? ואולי הכי חשוב – מה הוא היה רוצה שנגשים?

כשאנו יודעים שאנו נושאים את הלפיד הבוער שילדנו הדליק, אנו נמצא נחמה ומשמעות חדשה למותו.

הקיפו את עצמכם בכל תמיכה אפשרית

ברגעים הקשים הללו, כשהכאב עז והבדידות מקפיאה, חשוב שניעזר ככל האפשר בתמיכה חברתית. שיתוף בכאב ובגעגוע, דפדוף באלבומי תמונות ושיח עם חברים ומשפחה, מאפשרים ללבן את התחושות ומספקים כוח להמשיך ולהתמודד עם האבל.

הנציחו את הילד בצורה שזורמת מכם באופן טבעי – כתיבת מכתב, נטיעה של עץ, הדלקת נר זיכרון קבוע. 

בסופו של תהליך האבלות, יגיע השלב בו מבינים שהאובדן  הוא המציאות החדשה. הגעגוע והכאב לעולם לא ייפסקו, אבל הם יפקדו אותנו ברגעים מסוימים.