התמודדות עם מוות קרב

הציפייה למות

ביום שאדם נולד הוא בידיעה הברורה גם באם אינו מתעסק בזה, שכפי שהוא נולד יום אחד, הוא גם ימות. אך כאשר אנו חווים זאת על בשרנו או סביבנו ובפרט בגיל הזקנה זה מעורר בנו תחושות שליליות רבות כמו צער, החמצה, וכך מתחיל לו תהליך של פרידה מהחיים, מהקרובים לנו ומכל מה ממלא את עולמנו.

זה יכול לקרות לנו בשלב כלשהו של הזקנה, בגיל השלישי או הרביעי או במצב בו אנו לוקים במחלה סופנית ומבינים שימינו ספורים.

אבלות בטרם עת

רבים חושבים בטעות שאבל הוא נחלתם הבלעדית של אלה שנותרו מאחור, כואבים את לכתם של יקיריהם, אך את אותו אבל בדיוק אנו חווים טרם מותנו, כשאנו מבינים שימינו ספורים.

טבעי שנחוש תחושות של עצב על הפרידה מהעולם, כעס על כך שהחיים נלקחים מאיתנו, פחד מהעתיד לבוא, ממכאובים, מהתדרדרות במצבנו הבריאותי ואסופה של רגשות שונים כמו חרטה על דברים שעשינו או נמנענו מלעשות, אשמה, בדידות וכד’.

לכל אלה מצטרפת חרדה טבעית שמתפתחת בעקבות מחשבות שנאבד בקרוב את עצמאותנו, את ההכרה שלנו ואת עתידנו, שנהיה סיעודיים, שנסבול ולאט לאט ננבול. המצב הזה מתקיים במחשבות וברגשות שלנו, גם באם אנו מודעים לתהליך של חיים ושבסופם יש מוות.

הסתכלו על חצי הכוס שעדיין מלאה בזמן שנותר

משעשע כמה אנו עסוקים במה שעתיד לבוא, חוששים ומדוכאים ממנו, ושוכחים לחלוטין לחיות את הרגע. השחקן וודי אלן אמר: “חייה כל יום כאילו זה יומך האחרון, ויום אחד תצדק”.

ואכן העיסוק בכאן ועכשיו, בזמן שעוד נותר לנו לחוות ולחיות, מסייע לנו בשני מישורים – הוא קודם כל מסיח את דעתנו מהחרדה העמומה של המוות ומה שיקרה אחריו, והדבר היותר משמעותי – הוא ממקד אותנו בהווה ומאפשר לנו לנצל את הרגע וליהנות ממנו.

הבחירה היא בידינו ואף על פי שלעיתים מפתה, עד בלתי נשלט הדחף שלנו להתעסק בעתיד או להתחרט על העבר, חשוב שנדע לשים לב כשזה קורה, לעצור ולאחוז בהווה בשתי ידיים: לבלות עם כל מי שעושה לנו טוב, לעשות את מה שמעניין אותנו ונעים לנו, לדעת להוקיר תודה על הטוב ועל מה שיש. לשהות בטבע, ליצור, לשחק משחקים, לעבוד בגינה, ליהנות מאוכל, ספר או סרט טוב, לעשות מדיטציה – כל דבר שמדבר אליכם.

כשאתם עסוקים בהווה אתם עושים שימוש נבון בזמן שנותר לכם לחיות, בניגוד לשימוש השלילי המורכב מעיסוק טורדני בפחד מפני המוות, בתחושות של החמצה והרהורי חרטה.

זה הזמן להשלים, לתקן ולסלוח

כשהסוף קרב דברים מתחילים לקבל משמעות אחרת, ואנו מבינים עד כמה החיים, והזמן שלנו על פני האדמה חשובים מאין כמוהם. אנו לומדים להעריך כל שעה, דקה ושנייה.

דברים רבים מקבלים פרופורציה אחרת, מריבות וסכסוכים, עוול שנגרם לנו או שאנו גרמנו לאחרים – זה הזמן לתקן מה שאפשר – לבקש סליחה ולמחול למי שגרם לנו עוול, זה הזמן להשלים ולחדש קשרים, לספר לאנשים שאכפת לנו מהם והם חשובים לנו, לערוך חשבון נפש ולהחליט שבזמן שעוד נותר לנו נפעל כדי לתקן ולשנות את מה שבשליטתנו – כך שנחוש שלמים ומסופקים יותר.

דברו על המוות

מוות נתפס על ידי רבים כסוג של טאבו שאסור לדבר עליו. אם תפתחו בשיחה עם אנשים לגבי המוות הרבה פעמים יהסו אתכם ואף ינזפו בכם על כך ש”אינכם חושבים חיובי”.

ההימנעות משיחה ושיתוף ברגשות ובתחושות שהמוות מעלה, יוצרת עומס וקושי נפשי פנימי, מה שעשוי לעורר חרדות ואף דיכאון.

המוות הוא עובדה קיימת ועצם העובדה שמנהלים שיחה אודותיו ואודות הקשיים הנלווים אליו, רק מיטיבה עימנו. שתפו כל מעגל תמיכה אפשרי במחשבות שלכם על המוות: מה מטריד אתכם במחשבה על מותכם? כיצד המוות נתפס בעיניכם? מה המורשת שתשאירו אחריכם? מה אתם מאמינים שמחכה לכם מעבר?

הסתכלו על העבר בחמלה ובחיוב

העבר של כולנו מלא בחוויות כשחלקן חיוביות, חלקן שליליות וחלקן מעורבות. בשלב הזה כשאנו כבר חושבים על המוות, אין טעם באשמה או התרכזות בשלילי.

נסו לסקור את עברכם דרך פריזמה חיובית – על אלו חוויות ודברים בחייכם אתכם מודים? מהם הדברים הבלתי נשכחים שחוויתם וייחרטו לעד בזכרונכם? באלו הישגים אתם גאים? מהי המורשת שאתם משאירים אחריכם? במה תרמתם לאחרים? את מי אהבתם ומי אהב אתכם?

ובל נשכח – לעיתים קרובות יש דברים, כפי שרשמנו מעלה, שעדיין ניתן לתקן וליצור שינוי לטובה.