התמודדות עם אובדן של הורה

טובעים בעצב ויגון כבד

פטירה של אב או אם מציפה אותנו הילדים בצער עמוק ומותירה געגוע לאנשים שליוו אותנו מיומנו הראשון בחיים. אלה שטיפלו בנו, חינכו אותנו, גידלו אותנו, נתנו לנו את חיינו והיו חלק בלתי נפרד מהם, לפתע אינם עוד. קשר עמוק שכזה, מרובה רבדים, רגשות ומטענים, מותיר בור עמוק גם באותם מקרים בהם המוות היה צפוי מראש.

לעולם לא ניתן באמת לצפות מה יהיה עומק השבר, וכשזה קורה, אנו חסרי אונים מול המציאות המוחלטת וחסרת הרחמים, שבה פרידה מהורה היא חלק טבעי ממעגל החיים.

כל שנותר לנו זה להיאחז בזיכרונות ובשברירי חוויות שאותם אנו מריצים שוב ושוב בראשנו, מייחלים לכך שנוכל פעם נוספת להיות קרובים, לשוחח, לחבק ולגעת.

תחושות הכאב והגעגוע עצומות ומשפיעות באופן עמוק על חיינו, עד כדי שיבוש יכולתנו לתפקד באופן זמני.

תנו מקום לאבל

וויליאם שייקספיר כתב: “בטאו את צערכם, יגון אילם הנמצא בלב טעון, עלול לפוצצו”, ואכן חשוב לבטא את האבלות ולתת לה מרחב ראוי בתקופה שאחרי לכתו של הורה. לא בכדי הדת היהודית קבעה כללים ברורים ומנהגי אבלות תחומים בזמן, במטרה לאפשר עיכול של המציאות שהשתנתה, עיבוד של הרגשות והסתגלות למצב החדש.

בתהליך ההתמודדות עם האובדן נחווה 5 שלבים של אבל, כשכל שלב יכול לחזור על עצמו מספר פעמים, עד שבסופו של דבר, ממצב ראשוני של שוק – הלם, נגיע להשלמה, החיים ישובו למסלולם כשאנו נמשיך לזכור ולהתגעגע להורה שאבד לנו, אך זה יקרה בפרקי זמן מוגדרים ומצומצמים יותר.

זה לא אמיתי

האבל מתחיל כשאנו פוגשים לראשונה את הבשורה המרה על לכתו של ההורה שלנו. מפגש שדומה לחלום הזוי, שאנו מתקשים לקבלו כמציאות, למרות שזו עובדה. טבעי להרגיש ש- “זה לא אמיתי”, “איך יכול להיות, הרגע דיברנו”, “אתמול עוד התחבקנו”.

שלב ההכחשה הזה הוא דרכו החכמה של הטבע להגן עלינו. העובדה שאבינו או אימנו עזבו אותנו ולא נוכל עוד לעולם להיות במחיצתם, צורבת את הנפש ועשויה למוטט אותה, אלמלא היה מופעל מנגנון ההגנה הזה, שמעכב ומאט את קליטת הכאב.

הכעס הוא ביטוי לכאב

מהר מאוד ההתכחשות מפנה את מקומה לכעס גדול, שרוצה להתפרץ ולצאת לכל כיוון. כעס על ההורה שנטש והלך, כעס על הרופאים שלא טיפלו בו כמו שצריך, זעם על חברי משפחה אחרים, על אלוהים שנתן לזה יד, על הגורל המר.

הכעס הוא חלק מתהליך ההחלמה שלנו וחיוני שנוציא אותו החוצה, כמו מוגלה שצריך לרוקן מפצע. זהו בעצם כאב שמשנה את מצב הצבירה שלו ובמקום שניתן לו לכרסם בתוכנו, קל יותר להוציא את הכאב החוצה כלפי אחרים והעולם.

כאשר הכעס שוכח מתחיל שלב ההתמקחות שמאופיין ברגשות אשם ומחשבות שווא – “אם רק הייתי מספיק להגיע, אולי המצב היה שונה..”, “אם היה מטפל בו רופא אחר אולי הוא היה חי”, “אם רק הייתי יודע, הייתי נשאר עוד זמן במחיצתו”. גם השלב הזה הוא שלב מעבר שממלא אותנו נחמה ומספק לנו רגעי שליטה כביכול, עד שאנו מבינים שדבר כבר לא ישנה את המצב.

לפעמים נדמה שהחיים לא יחזרו להיות כשהיו

בסופו של יום אנחנו נותרים עם שקט מחריש, תהום שפעורה בנפשנו – געגוע עז להורה שנפטר. התחושה היא שדבר לא יכול למלא את הבור העמוק הזה, אין לו תחליף ודבר לא מפצה. טבעי להסתגר, לשקוע בעצב רב ולאבד את שמחת החיים.

פואמת ההספד העצובה של המשורר ויסטן יו אודן, מצליחה לתאר ברגישות רבה את התחושה:

הוא היה עבורי צפון, דרום, מערב ומזרח,

הוא היה שבוע עבודתי, והשבת בה אני נח.

הוא היה יומי, הוא היה לילי, היה שיחי ושירתי.

חשבתי שהאהבה הזו לנצח, כמה גדולה טעותי.

הכוכבים אינם רצויים עוד. כבו אותם אחד אחד.

ארזו את הירח והשמש, קפלו אותם לעד.

רוקנו את האוקיינוס ופנו את היער,

שכן טוב, כבר לא יצמח משום דבר.

בתהליך הממושך הזה בו אנו נפרדים מההורה שליווה אותנו, שנתן לנו את חיינו שלנו, חשוב שנעבד את המשקעים, נכיר בטוב שהיה ונדע לסלוח על עניינים לא פתורים. התמקדות בחצי הכוס המלאה והפגנה של חמלה כלפיו וכלפי עצמנו, תקל על תהליך הפרידה.

זה הזמן להיזכר במורשתו של ההורה: מי הוא היה? איזה טוב הוא הביא לעולם? איזו משמעות מילאה אותו בחייו? מה הוא חתר לשנות? אלו הצלחות עמדו לנגד עיניו? אלו ערכים הוא הנחיל לנו – ילדיו? אלו מהערכים הללו משרתים אותנו עד היום? על מה אנו מודים לו? על מה אנו סולחים לו?

המשורר לוקרטיוס כתב: “בני תמותה מעבירים זה לזה את החיים כמו רצים באיצטדיון, המוסרים מיד ליד את הלפיד”. ואכן ההורה שאנו נפרדים ממנו, משאיר מאחוריו מורשת, זכרונות וחלק עצום שממשיך לחיות בתוכנו לאחר לכתו. נוכל למצוא נחמה רבה בכך שאנו ממשיכים לשאת את הלפיד שהוא עצמו הדליק. דמותו היא דמותנו שאנו ממשיכים.

הקיפו את עצמכם בתמיכה

ברגעים הקשים הללו, כשהכאב עז והבדידות מקפיאה, חשוב שניעזר ככל האפשר בתמיכה חברתית. שיתוף בכאב ובגעגוע, דפדוף באלבומי תמונות ושיח עם חברים ומשפחה, מאפשרים ללבן את התחושות ומספקים כוח להמשיך ולהתמודד עם האבל.

אנשים רבים מפתחים טקסים שמסייעים להם בהתמודדות – כמו כתיבת מכתב להורה שעזב, נטיעה של עץ, הדלקה של נר זיכרון, ענידת שרשרת שמזכירה את הנפטר.  

בסופו של תהליך האבלות, מגיע השלב בו אנו משלימים עם האובדן ומקבלים אותו. מחלחלת ההבנה שההורה שאיבדנו לא יחזור עוד. אנחנו מתרגלים לשגרה חדשה בלעדיו והגעגוע הקיים מצטמצם לרגעים מסוימים שפוקדים אותנו מעת לעת.